F140318MS03 (1).jpg

מאיר אלמקייס - ביוגרפיה

נעים מאד, אני מאיר אלמקייס, בן 50, טברייני מלידה, מבטן – ומבחירה. גם כשהחיים הובילו

אותי לבלות שנים אחדות בחלקים אחרים בארץ, או שעות מרובות בכל יום, והנסיבות ממש קרצו למצוא מקום חדש לקרוא לו בית – חבלי הקסם של עיר הולדתי מעולם לא הותירו בי ספק של

ממש. גם כשעבדתי 12 שעות ביום בחיפה, והדבר ההגיוני ביותר היה לשכור מקום בכרמל או מורדותיו, הקרבתי בשמחה את השעה הנוספת על הכביש (או יותר, ולא צריך לספר לכם) כדי

לבוא הביתה לכינרת.

נולדתי ב-1972, תחילה בשיכון ד' ולאחר מכן בקרית משה. אני החמישי משישה אחים להורים ילידי מרוקו – אנשים קשי יום אך חמים, אוהבים ובעלי ערכים מברזל, אותם הספיקו להנחיל לנו בטרם היכה האסון שפירק את משפחתנו. בהיותי בן שש נדרסה אמי ז"ל בתאונה שזעזעה את העיר, שאז היו בה הרבה פחות כלי רכב ומקרי קטל בכבישים.

תמונה לביו.jpg

אבי עשה כמיטב יכולתו אולם בסופו של דבר הוחלט לשלוח אותי ואת אחיי לפנימיות, בהן ביליתי את מרבית שנות ההתבגרות, מגיל 10 ואילך (תחילה בעפולה, לאחר מכן ב"ימין אורד" שבדרום הכרמל). ההתבגרות בתנאי פנימייה, ובוודאי שעל רקע נסיבות כה טראומתיות, תרמה במידה עצומה להתהוות אופיי כאדם. החוויה חישלה אותי מחד, כשבעצם כפתה עליי ללמוד למצוא את מקומי במקום זר ולא מוכר, ומנגד חשפה אותי להרבה סיפורים נוספים על הצד הפחות זוהר, הקשה והכואב של החיים.

עם צאתי לעולם הבגירים התחלתי לעבוד בחברת ההנדסה "מגאמא להנדסה ותוצרים" ונישאתי לריקי, אותה הכרתי במהלך לימודי התיכון. לשנינו היה ברור שאת ביתנו נבנה לחופי מלכת האגמים, אבל מאותו רגע התחלתי לחוות את מה שעובר על טבריינים כה רבים, שעירם אינה מהווה את מוקד העסקים והמסחר שהיא יכולה וצריכה להיות – ולכן הם נאלצים להתפרנס מחוץ לעיר, במקרה זה במשרדי החברה בנשר.

בחברת מגאמא הוכחתי שרקע קשה אינו מכשול או תירוץ בפני התשוקה לבנות חיים יציבים ומועילים. ביליתי בחברה למעלה מעשור, במהלכם צמחתי ממשרה התחלתית לכס הסמנכ"ל, ומחברה של קומץ עובדים לענקית בתחום המעסיקה מאות. שם למדתי לקחים חשובים על ניהול, על האיזון בין הדרישה למצוינות לרגישות לצרכי אנשים ולחיים מחוץ למשרד. כמו כן למדתי במהלך המסע המקצועי הזה על תכנון, בנייה, רישוי – ועל כל הטריקים והנהלים הסותרים המשמשים את בעלי הכוח לעכב או לזרז פרוייקטים, לפי האינטרס הכלכלי.

לאחר כ-15 שנות עבודה פורייה בתחום ההנדסה האזרחית הגשמתי חלום ישן וסיימתי לימודי עריכת דין. עבדתי תחילה במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה, מחוז חיפה (שוב לבי בטבריה ופרנסתי במרחק שעה נסיעה ויותר) ולאחר מכן פתחתי משרד משלי, בו אני מנצל את מה שלמדתי בלב המערכת כדי לסייע לאנשים שאיתרע מזלם ליפול בין כסאותיה ובין גלגלי השיניים של טחנות הצדק.

בנוסף לשלושת ילדינו הביולוגיים, אשתי ריקי ואני מגדלים, בביתנו שבשכונת מורדות טבריה, ילד מאומץ שגדל כאח לכל דבר לשלושת יוצאי חלצינו. כמי שמכיר היטב את חוויית העקירה הנוראית מן הבית החם, שלפתע אינו מסוגל עוד לספק את הדרוש, ריקי ואני משמשים גם כאומנת חירום לתקופות קצרות, וצר המקום מלמנות את כל בני הנוער שעברו בביתנו ובלבנו, בדרך לעתיד טוב יותר.

כמו שמעולם לא עזבתי את טבריה, כך מעולם לא חדלתי מלחשוב על איך לשפר אותה ולהרים את העיר ותושביה למקום גבוה יותר, לו הם ראויים לדעתי מכל הבחינות. חיי וקשריי המקצועיים אולי התרחשו במקום אחר, אבל אל תתבלבלו – אני מכיר כל אבן בעיר הזו, את כל הנפשות הפועלות ואת ההיסטוריה. אני יודע מה העיר היתה, מה היא עכשיו – ושהיא מסוגלת להיות כל-כך הרבה יותר.

טבריה נבנתה לפני אלפיים שנה כעיר מחוז, כבירת הגליל. כיום היחס אליה הוא כה פריפריאלי שאפילו הרכבת אינה טורחת לחלוף בה. את המציאות הזו חייבים לשנות, ולהפוך את פנינת הכינרת למקום שוקק, שהכסף זורם אליו ולא ממנו, מקום שזוגות צעירים ומצליחים מתחרים על הזכות לבנות בו את חייהם. הצטרפו אליי – ואם נרצה, אין זו אגדה.