top of page

סיימנו לחכות, לקוות, לראות בעיניים כלות

איך לוקחים את אחד המקומות היפים בעולם, עיר שתוכננה ונבנתה כבירת הגליל, והופכים אותה לבדיחה מחוזית וארצית.

הרוב הדומם של תושבי טבריה מאס בהצגות, באגו ובהצהרות מפוצצות. קצה נפשנו בעסקנים והרפתקנים שמלבים שנאה וזורעים סכסוכים כדי להמליך את עצמם כמכבי השריפות שהציתו. מנגד, מיצינו את הסבלנות גם כלפי כאלה שבאים להסתדר עם כולם, לא לעשות גלים, לקחת בשקט את הקופון שלהם ולהמשיך הלאה, בעוד טבריה ממשיכה לככב בתחקירי שחיתות במקום כסיפור הצלחה ויעד נחשק – כפי שאך טבעי שתהיה.

לטבריה דרושה הנהגה שקטה, נחושה ושיטתית, שבאה לעבוד קשה למען הציבור. אם אתם חושבים כמוני, הצטרפו אליי ואל טבריינים רבים, ויחד נביא

את השינוי.

הערה: כמצטרף חדש לזירת העשייה העירונית, אני מעדיף קודם להביא קבלות ורק אחר כך, אם בכלל, לבקש תמיכה כספית לפעילותי. לכן אינני מבקש מטבריינים אפילו שקל למימון הקמפיין – אבל אשמח ואתגאה אם תצטרפו כמתנדבים, לפעילות שתתחיל כבר עכשיו לשנות את המציאות בעירנו האהובה.

תמונה.jpg

טבריה – בירת הגליל השוקקת

החזון שלי, בפשטות, הוא להפוך את טבריה למה שהיא נוסדה להיות – בירת הגליל. בכוונתי להפוך את העיר שלנו למוקד תעסוקה – לא רק בתחום התיירות אבל בהחלט גם שם – ולהוריד את שיעור המובטלים בעיר במחצית, מ-14.4 אחוזים לשבעה אחוזים עד תום הקדנציה הראשונה. כדי להשיג את היעד, בכוונתי לחדש את הקשרים עם משרדי הממשלה, שהוזנחו  באופן מחפיר במהלך הקדנציות האחרונות, על מנת להשיג תקציבים למיזמים ספציפיים  שיתאימו למדיניות הממשלה ותקציבה בכל זמן נתון.

F120724NS06 (1).jpg

בתחום התעסוקה, בכוונתי למנף את יתרונותיה חסרי התחרות של טבריה מבחינת  הנוף והפנאי למשוך עסקים לקבוע בעיר את משכנם.

עם כל הכבוד ליופיו של גוש תפן, לדוגמא, אין סיבה שסטארטאפ יקבע את מושבו שם אם הוא יוכל לקבל חלונות לכינרת – וגם עירייה שמספקת תשתיות וגישה מתקדמת לעסקים טכנולוגיים. הכלי הראשון במעלה להפיכת טבריה למוקד תעסוקה אזורי הוא תחנת רכבת, שתחבר את עירנו לעפולה, לחיפה ולתל אביב. כיום הדרך היחידה להגיע לטבריה היא ברכב פרטי או באוטובוס, ושתי האופציות רק מוסיפות לפקקים וזיהום האוויר, בעיר שיושבת 200 מטר מתחת לפני הים. שוב, ולא כדי לפתוח במלחמה פנים-גלילית חלילה, אין הגיון בכך שלכרמיאל, לדוגמא, תהיה תחנת רכבת – ולעיר הראשית לחופי הכינרת לא תהיה תחנה והרכבת לא תעצור בה. כמו כן בכוונתי לבנות בעיר רכבל לצרכי תחבורה ציבורית פנימית, שיפחית הן את הגודש בכבישים והן את זיהום האוויר, ויחיה מחדש אזורים בעיר שהמסחר בהם גוסס.

החזון

F190318DCFF0048 (1).jpg

בתחום התיירות, בכוונתי למנף את טבריה כמוקד תיירות נוצרי\אוונגליסטי. לטבריה יתרונות בתחום התיירות הנוצרית שאין לאף עיר בעולם, ורמת ההזנחה של היבט זה באסטרטגיה השיווקית של העיר גובלת בשערוריה. 

יש מיליוני נוצרי אוונגליסטים, חובבי ישראל מושבעים, שרק מחכים  שיפרשו להם שטיח מזרחי יפה לחוויה של הארץ הקדושה, והם יבואו יותר מפעם אחת וישאירו בכל פעם דולרים לרוב. חמש דקות מכאן, על פי מסורתם, ישו הלך על המים, הפך מים ליין, התנבא ועשה שלל מעשים אחרים מסיפורי הברית החדשה. הפוטנציאל של התיירות הזו עצום ועד כה מדינת ישראל בכלל וטבריה בפרט טרם הגיעו לחמישה אחוזים ממנו. זהו בזבוז מטופש שטבריה לא יכולה להרשות לעצמה.

​​אבל לא על נוכרים לבדם יחיה הטברייני. אני בן 50 היום. כשהייתי ילד, טבריה היתה מוקד אדיר של תיירות פנים. תל-אביבים, ירושלמים, חיפאים או דימונאים – קשה היה למצוא אדם בארץ שלא בילה חופשה לחופיו המערביים של היפה באגמים, באחד מבתי המלון הרבים שפיארו את הטיילת. לאן  כל זה נעלם? אין סיבה אמיתית, למעט הזנחת התשתית וסירוב לבצע עבודות תחזוקה וגם שדרוג, וכן לנקוט במדיניות מיסוי נכונה, כדי להתאים את עצמנו לזמנים המשתנים וגם לקצור רווח מכל הפעילות הברוכה.

F160828YL42.jpg

​בכוונתי להגיע עד תום הקדנציה הראשונה שלי כראש העיר למצב שבו 50% מהתיירות הנכנסת לטבריה תהיה תיירות פנים, לעומת 10% בלבד כיום. גם לישראלים – במיוחד לישראלים – אין הרבה חלופות לכינרת, אם רק תשווק, תונגש ותוגש להם נכון. בכוונתי להביא לפחות שני בתי מלון גדולים לטבריה תוך חמש שנים. על פי התוכנית שלי, תיירות החוץ הנוצרית (וגם תיירות חוץ ללא גוון דתי, כמובן) תביא "הזרקות" גדולות של כסף לעיר בעונת השיא, בעוד תיירות הפנים תשווק כך שתהווה עוגן קבוע במשך כל השנה.

בתחום החינוך, הגישה שלי מתחילה מלהסתכל למציאות בעיניים. זה אומר להפסיק – לגמרי – עם השיטה הפסולה של הנשרת תלמידים חלשים כדי ליצור מצג שווא בנתוני הזכאים לבגרות. בניכוי אלה שמראש אמרנו להם שהם לא שווים בגרות – מצבנו מצוין! אז זהו שזה לא עובד ככה. אנחנו נציג נתונים שקופים ומלאים של זכאות לבגרות ונשתדל להגדיל את השיעור הזה בכל שנה ושנה. איך? בין השאר:

  • בהבאת גופי חינוך טכנולוגי מתקדם לטבריה, כך שלכל ילד או ילדה בעיר תהיה חשיפה לתחומים הכה-חשובים הללו, וגישה נוחה ללמוד אותם אם רק יראו נטייה או רצון לכך.

  • אנחנו נחזיר לטבריה את קרנות התמיכה השונות, כמו קרן עזריאלי, קרן ספרא ועוד, שפעלו בעבר בטבריה ולאחרונה ניתקו קשר עם הגורמים המנהלים את העיר, והסיבות ידועות.

  • לסיום, נתייעץ עם כל מי שיכול לעזור ובמיוחד עם בעלי רקורד הצלחה מוכח בתחום. כך בכוונתי לגייס למאמץ, אם יסכים, את מי שהוא אולי גדול המומחים ל"מהפך" מהסוג שהחינוך בטבריה זקוק לו – חבר הכנסת עלי סלאלחה, איש חינוך דרוזי שלקח את בית ג'אן מנתון של 12% זכאים לבגרות לראש הטבלה – הארצית, לא של המגזר. לכבוד יהיה לנו להסתייע ביכולותיו.

F211012YA11 (1).jpg

בתחום הדיור, בכוונתי להקים שתי שכונות חדשות בחמש השנים הראשונות, ולייעד לפחות מחצית מיחידות הדיר בהן לזכאים לדיור ציבורי או משפרי דיור. יש לאפשר לטבריינים צעירים החפצים להמשיך לחיות בעיר הולדתם לעשות זאת – הן ביצירת מקומות תעסוקה והן ביצירת מאגרי דיור במחיר שפוי. בכוונתי להעניק הנחות ומענקים ליזמים בפרויקטים של תמ"א 38 ופרויקטים של פינוי בינוי, שהם לב תוכניתי לכמה מן השכונות בעיר שמצבן מחייב שינוי יסודי. תוכלו לקרוא עוד על כל התוכניות הללו במסמך "התוכנית לשיקום טבריה", שמסביר בפירוט מה יקרה איפה ומתי – ואיך

כל זה ייצור את הטבריה שמגיעה לנו.

WhatsApp Image 2021-11-30 at 13.25.22.jpeg

בתחום התחבורה, טבריה לא תוכל להיות מה שהיא צריכה להיות מבלי להיות מחוברת לשאר הארץ. כביש 6 זה נהדר אבל במציאות שבה העולם מתגייס לשנות הרגלים ולהילחם בשינוי האקלים, זה לא מספיק. בכוונתי לבנות, במתחם הביג בצומת פורייה, תשלובת של תחבורה ציבורית שבמרכזו תחנת רכבת שתחבר את עירנו לעפולה, לחיפה ולתל אביב. אעבוד בשיתוף עם כל ממשלה שתכהן באותו רגע כדי להשיג את התקציב, ולהתאים את התוכניות ליעדיה של הממשלה כך שיקל עליה לתמוך בהן.

בצמוד לתחנת הרכבת תהיה תחנה מרכזית שבה יעצרו האוטובוסים המגיעים מחוץ לעיר. כך אוטובוסים אלה לא יוסיפו לגודש בכבישינו ולזיהום באוויר רחובותינו. נוסעי האוטובוסים הבינעירוניים יוכלו להחליף לאוטובוסים עירוניים (שלהם יהיה מסוף משלהם, בתחנה המרכזית הנוכחית) או לרכבל,  שיסיע המונים ברחבי טבריה לאורך  ארבע תחנות

התוכנית לשיקום טבריה

  • גבול שיכונים ג' וד'

  • בכניסה ליער שווייץ

  • מורדות טבריה

  • מרכז העיר, רחוב הגליל

התקווה היא שבתחנה האחרונה ירדו מרבית הנוסעים, ובכך תוחזר לתחייה רצועת המסחר המרכזית של העיר, שהתייבשה בעקבות מעבר של קונים לקניון המרוחק. קניונים כבודם במקומם מונח, אולם ארבעים השנים האחרונות לימדו מתכנני ערים בעולם שאין תחליף לשימוש המעורב ולמסחר הנגיש לאזורי המגורים – גם בלי רכב פרטי.

בתחום התרבות והפנאי, בכוונתי להחזיר למסלול את פרויקט פארק ברקו – זוכרים? זה שהושקעו בו מיליונים מכספכם ועכשיו עומד ריק וסגור וכואב בעין? בכוותי להביא יזם שיתכנן ויבנה במקום בריכה מקורה ויפעיל את המתחם ל-20 שנה בתמורה לתנאים נוחים מצד העירייה – ומחירים נמוכים לתושבי טבריה.

​בדומה לכך, אני שואף לבנות בעיר מתחם של אולמות קולנוע עם מסלולי באולינג ומשטח החלקה על הקרח, שגם הוא יוקם בשיטת תכנון ובנייה, כלומר  לא בהשקעה אדירה של כספי מיסים. אני מקווה לגייס למיזם זה את יעקב אדרי, הבעלים של מתחמי סינמה סיטי המצליחים.

F180709DC002 (1).jpg

בתחום הבנייה, את השכונות הוותיקות של העיר, כמו רבי עקיבא, רווקיה ושכונת ילדותי קרית משה יש להרוס – בהסכמים הוגנים ומתחשבים

של פינוי-בינוי, ולא חלילה במחזות של גירוש אלים של סבתות מבתיהן, לתועלת העיר והתושבים ולא למען התעשרות של יחידים בכל מחיר – ועל השטח לבנות רבי קומות מודרניים, עם דירות מרווחות ומאובזרות בסטנדרט שלא נופל מכל מקום אחר שהבנות והבנים שלנו הולכים לגור בהם כיום – ועם נוף ששום חיפה ותל אביב לא יכולות להציע.

לעומת שכונות אלה, שמצבן כבר אינו מאפשר פחות מהתחלה חדשה לגמרי, את שיכון א' בכוונתי לשפץ, לחדש – ולהרחיב לכיוון המחצבה הישנה.  את פארק תעשיות קדמת גליל בכוונתי להפוך לחממה של יזמות טכנולוגית, שתמשוך לעיר אוכלוסייה איכותית וחשוב מכך – תשאיר לפחות חלק מטובי בנינו ובנותינו בבית. תל אביב מלאה בטבריינים ששיחקו אותה – הם יכולים לשחק אותה גם פה, לפחות לשלב מסוים בקריירה שלהם, אם רק ניתן להם. כיום הם בורחים בשנייה שסיימו צבא. לצורך זה אדאג לחבר את אזור הפארק והעיר כולה לתשתיות התקשורת המתקדמות ביותר, עם מערך סיבים  אופטיים שיספק אינטרנט מהיר הן לעסקים והן לשימוש הביתי. אנשים שעובדים בטק רוצים גישה לטק גם בבית – ואנחנו נספק אותה, עבורם ועבורנו.​

באמצעות הנגשה תחבורתית של העיר, שיקומה הפיזי ושדרוג מערך התשתיות שלה כך שיתאים למאה ה-21, נביא את טבריה למצב שיתרונותיה הטבעיים יתנו את הטון ויהפכו אותה, כמו בימי הזוהר, לבירת הגליל

מאיר אלמקייס - ביוגרפיה

נעים מאד, אני מאיר אלמקייס, בן 50, טברייני מלידה, מבטן – ומבחירה. גם כשהחיים הובילו אותי לבלות שנים אחדות בחלקים אחרים בארץ, או שעות מרובות בכל יום, והנסיבות ממש  קרצו למצוא מקום חדש לקרוא לו בית – חבלי הקסם של עיר הולדתי מעולם לא הותירו בי  ספק של ממש. גם כשעבדתי 12 שעות ביום בחיפה, והדבר ההגיוני ביותר היה לשכור  מקום בכרמל  או מורדותיו, הקרבתי בשמחה את השעה הנוספת על הכביש (או יותר, ולא  צריך לספר לכם) כדי לבוא הביתה לכינרת.

נולדתי ב-1972, תחילה בשיכון ד' ולאחר מכן בקרית משה. אני החמישי משישה אחים להורים ילידי מרוקו – אנשים קשי יום אך חמים, אוהבים ובעלי ערכים מברזל, אותם הספיקו להנחיל לנו בטרם היכה האסון שפירק את משפחתנו.

תמונה לביו.jpg

בהיותי בן שש נדרסה אמי ז"ל בתאונה שזעזעה את העיר, שאז היו בה הרבה פחות כלי רכב ומקרי קטל בכבישים. אבי עשה כמיטב יכולתו אולם בסופו של דבר הוחלט לשלוח אותי ואת אחיי לפנימיות, בהן ביליתי את מרבית שנות ההתבגרות, מגיל 10 ואילך (תחילה בעפולה, לאחר מכן ב"ימין אורד" שבדרום הכרמל). ההתבגרות בתנאי פנימייה, ובוודאי שעל רקע נסיבות כה טראומתיות, תרמה במידה עצומה להתהוות אופיי כאדם. החוויה חישלה אותי מחד, כשבעצם כפתה עליי ללמוד למצוא את מקומי במקום זר ולא מוכר, ומנגד חשפה אותי להרבה סיפורים נוספים על הצד הפחות זוהר, הקשה והכואב של החיים.

עם צאתי לעולם הבגירים התחלתי לעבוד בחברת ההנדסה "מגאמא להנדסה ותוצרים" ונישאתי לריקי, אותה הכרתי במהלך לימודי התיכון. לשנינו היה ברור שאת ביתנו נבנה לחופי מלכת האגמים, אבל מאותו רגע התחלתי לחוות את מה שעובר על טבריינים כה רבים, שעירם אינה מהווה את מוקד העסקים והמסחר שהיא יכולה וצריכה להיות – ולכן הם נאלצים להתפרנס מחוץ לעיר, במקרה זה במשרדי החברה בנשר.

בחברת מגאמא הוכחתי שרקע קשה אינו מכשול או תירוץ בפני התשוקה לבנות חיים יציבים ומועילים. ביליתי בחברה למעלה מעשור, במהלכם צמחתי ממשרה התחלתית לכס הסמנכ"ל, ומחברה של קומץ עובדים לענקית בתחום המעסיקה מאות. שם למדתי לקחים חשובים על ניהול, על האיזון בין הדרישה למצוינות לרגישות לצרכי אנשים ולחיים מחוץ למשרד. כמו כן למדתי במהלך המסע המקצועי הזה על תכנון, בנייה, רישוי – ועל כל הטריקים והנהלים הסותרים המשמשים את בעלי הכוח לעכב או לזרז פרוייקטים, לפי האינטרס הכלכלי.

לאחר כ-15 שנות עבודה פורייה בתחום ההנדסה האזרחית הגשמתי חלום ישן וסיימתי לימודי עריכת דין. עבדתי תחילה במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה, מחוז חיפה (שוב לבי בטבריה ופרנסתי במרחק שעה נסיעה ויותר) ולאחר מכן פתחתי משרד משלי, בו אני מנצל את מה שלמדתי בלב המערכת כדי לסייע לאנשים שאיתרע מזלם ליפול בין כסאותיה ובין גלגלי השיניים של טחנות הצדק.

בנוסף לשלושת ילדינו הביולוגיים, אשתי ריקי ואני מגדלים, בביתנו שבשכונת מורדות טבריה, ילד מאומץ שגדל כאח לכל דבר לשלושת יוצאי חלצינו. כמי שמכיר היטב את חוויית העקירה הנוראית מן הבית החם, שלפתע אינו מסוגל עוד לספק את הדרוש, ריקי ואני משמשים גם כאומנת חירום לתקופות קצרות, וצר המקום מלמנות את כל בני הנוער שעברו בביתנו ובלבנו, בדרך לעתיד טוב יותר.

כמו שמעולם לא עזבתי את טבריה, כך מעולם לא חדלתי מלחשוב על איך לשפר אותה ולהרים את העיר ותושביה למקום גבוה יותר, לו הם ראויים לדעתי מכל הבחינות. חיי וקשריי המקצועיים אולי התרחשו במקום אחר, אבל אל תתבלבלו – אני מכיר כל אבן בעיר הזו, את כל הנפשות הפועלות ואת ההיסטוריה. אני יודע מה העיר היתה, מה היא עכשיו – ושהיא מסוגלת להיות כל-כך הרבה יותר.

טבריה נבנתה לפני אלפיים שנה כעיר מחוז, כבירת הגליל. כיום היחס אליה הוא כה פריפריאלי שאפילו הרכבת אינה טורחת לחלוף בה. את המציאות הזו חייבים לשנות, ולהפוך את פנינת הכינרת למקום שוקק, שהכסף זורם אליו ולא ממנו, מקום שזוגות צעירים ומצליחים מתחרים על הזכות לבנות בו את חייהם. הצטרפו אליי – ואם נרצה, אין זו אגדה.

חזון
אודות
צור קשר
bottom of page